חידושי רמב"ן על שבת ז׳

1 אילימא דאיכא מחיצה עשרה הוא דהויא כרמלית ואי לא וכו', והא"ר גידל וכו'. איכא למידק ולקשי לי' מדתניא לעיל וכן גדר שהיא גבוה י ורחב ד' זו היא רה"י גמור' א"נ מדתנן חולית הבור והסלע בזמן שהן גבוהין י' הזורק לתוכן וכו' וא"ל דלהכי מקשי לי' מרב גידל משום דאית בה תרתי מדקאמר גבוה י' רה"י פחות מי' כרמלית ולא דאיק אלא הכא בבקעה שאינה מוקפת לדיר' והוא יותר מב' סאתים וקאמר והיא כרמלית, אבל פחות מי' בין הוקף לדירה בין לא הוקף לא הוי כרמלית, ואי ומסיפא קשיא דקאמר אין מטלטלין בו אלא בד' אמות כדפרש"י ז"ל. ומיהו הוי יכול לאקשויי משמעת' דעולי' בקרפף מדר' יוחנן לדר' יוחנן, דבמחיצ' עשרה רה"י הוא מדאוריית' אלא הא מפרשי לי' טפי דקאמר פחות מכן הוא כרמלית א"נ בשאין בה אלא שתי דפנות שאינ' רה"י וקאמר דלא הוי כרמלית אלא במחיצה עשרה כדין מחיצת רה"י ומסיפא קשי' כדאמרן. ובתוס' מתרצים דה"ק: אילימ' דאי איכא אויר מחיצה עשרה נ"א – אויר הראוי למחיצה עשרה הוא דהוי כרמלית, אבל ודאי מחיצה עשרה פשיטא ליה דרה"י הוא. והאי דנקט מחיצה ולא נקט אויר מחיצה משום דבעי לאיתויי מלתא דרב גידל והוא אויר מחיצה שאין בו עשרה כדאמר בית שאין תוכו עשרה וקרויו משלימו, ואין צורך:

2 ה"ג וכן גרסו הגאונים ז"ל: ואם חקק בו ד' על ד' והשלימו לעשרה מותר לטלטל בתוכו בכולו. ואיכא למידק אמאי לא בעינן שיהיו מחיצות תוך ג' לשפת החקק כדאמרי' לענין סוכה אם יש משפת חקקו ולכותל ג' טפחים פסולה א"ל לענין סוכה דפנות בעי דכתיב בסכת תשבו בסכת בסכות הלכך בעי' תוך ג' דליהוי לבוד אבל לענין שבת כל היכי דלא בקעי רבים כלל רה"י הוא והא איתנהו למחיצות מבחוץ דהוו עשרה הלכך תוך התקק נמי תוך מחיצות דעשרה הוי ורה"י הוי. ואיכא דקשי' ליה, הא אמרי' בפ' המביא גפי תניין גיטין טו: גדור חמשה ומחיצה עשרה אין מצטרפין וליכ' למימר דשאני הכא דרובא מחיצ' דהתם משמע דאפי' רובא מחיצה לעולם אין מצטרפין כדקאמרינן עד שיהא או כולו בגדור או כולו במחיצה ואיכא דמפרקי שאני חקק בית שהיא ראוי לדירה שהרי יש לו מחיצות גמורו' ונעשה בית גמור ועוד שאותן מחיצות ראויות לקירוי לפיכך מצטרף הגדור עמהם. ומיהו קשיא, הא אמרינן בפ' הזורק בור וחולייתה מצטרפין לעשרה וא"ל שאני חוליות הבור שכן דרך כל הבורות לעשות להם חולי' והו"ל כגדור עשרה משא"כ בחריץ בעלמא. ורב נתן בעל הערוך פי' גדור חמשה כגון גבשושית שבקרקע גדור מלשון גדודו דפ"ק דעירובין ומלשון גודא וגוד אסיק מחיצתה, ולפ"ז י"ל דחריץ מצטרף עם מחיצה שעל שפתו שהכל כמחיצה למי שעומד בתוכו. כך תרצו מקצת חכמים הצרפתים ז"ל, שלא כדברי רש"י ז"ל שפי' שם חריץ עמוק חמשה וכותל תמשה על שפתו. ואחרים פי', ההוא דהתם לענין ערובי חצרות כההוא דמייתי לה בפ' כל הגגות בעירובין שתי חצרות זו למעלה מזו ועליונה גבוה י' טפחים אם יש גדור חמשה ומחיצה תמשה מערבין שנים ואין מערבין א' וכו' שמעתא התם וי"ל דהא דאמר אביי הכא מצטרפין מימרא הוא וההוא דפ' הזורק נמי מימרא הוא דר' יוחנן ומימרא לר"ח לא ס"ל ואע"ג דהתם בפ' הזורק מסייע לה להא דר' יוחנן ממתני' דקתני חולית הבור והסלע ולא תני הבור והסלע ר"ח לית ליה ההוא דיוקא ומיהו לית הלכתא כדר' חסדא כדפסקינן התם בגמ' בהדיא ובפ' הזורק תניא כוותי' דר' יוחנן, ומיני' הוא דדחי לר"ח מהלכתא:

3 נעץ קנה ברה"י וזרק ונח ע"ג אפי' גבוה ק' אמות חייב. נראה שרש"י ז"ל מפרש דלא בעי ר"ח הנחה ע"ג מקום ד' ברה"י ואע"פ שמשמען של דברים כן תימא הוא א"כ היכי פשיטי להו לרבנן דגמ' דכעיגן עקירה והנחה ע"ג מקום ד' דאקשו לה בהדיא לעיל אמתני' ומשמע דאביי כר' חסדא ס"ל מדקא מהדר לאוקמי מימרי' אליבא דד"ה ותו דכתב לה רבינו הגדול ז"ל בפסק הלכה ואע"ג דק"ל הנחה ע"ג מקום ד' בעינן. ומצאתי לר"ח ז"ל שכ' וק"ל דלמעלה מי' א"צ ד' על ד' אלא קנה אפי' עולה למעלה מי"ט וזרק ונח ע"ג חייב. ומדברי כולם נלמוד לפרש דהיינו נמי דאתא ר"ח לאשמעינן דרה"י עולה עד לרקיע והויא כמונחת בקרק' ואע"ג דלא ס"ל קלוטה כמי שהונחה דהנחה כל דהו ברה"י מיהו הוי' הנחה נמי כמו שהוא מקום ד' הלכך לא בעינן הנחה ע"ג מקום ד' אלא כגון בר"ה א"נ לאדם שהוא עומד ברה"י שאינו דומה לקנה נעוץ דהוא בר"ה כרה"י עצמה. וא"ת הא לעיל שבת ד: אמרי' דר' לא בעי הנחה ע"ג מקום ד' מקמי דתייתי פירוקא דאביי א"ל התם לא ס"ד נמי דכרב חסדא והוי מצי למדחי התם טעמא דר' כר"ח אלא הואיל ואתי לדחויי ניחא לי' לדחויי כדאביי והוא מסקנא דשמעתא: